החלק השימושי בדוח הוא השאלה הפתוחה
דוח יכול לספר שהרבה קרה, ועדיין לא לעזור לי להחליט שום דבר.
משימות הושלמו. יש גרסה חדשה. המספרים זזו. כל אלה יכולים להיות מועילים. אבל אני עדיין רוצה לשאול: מה אנחנו מבינים עכשיו שלא הבנו קודם?
השאלה הזו שימושית לי יותר מאשר לשאול אם השבוע היה פרודקטיבי. היא מחברת את הפעילות אל אי הוודאות שבגללה התחלנו אותה.
לתת שם לשאלה שנשארה פתוחה
נניח שצוות שוקל להרחיב מוצר ומקדיש שבוע לשיפור הממשק. יכול להיות שהממשק באמת השתפר. אבל אם השאלה הפתוחה הייתה אם אנשים חוזרים להשתמש במוצר, ההחלטה על ההרחבה לא בהכרח ברורה יותר.
עבודה טובה ועבודה שרלוונטית להחלטה הן לא תמיד אותו הדבר.
אני מעדיף שהדוח יגיד "שיפרנו את הממשק, אבל אנחנו עדיין לא יודעים אם אנשים חוזרים", מאשר לתת לחצי הראשון לעמוד במקום החצי השני.
השאלה הפתוחה לא מוחקת את העבודה. היא אומרת מה העבודה הזו שווה. היא גם נותנת לשבוע הבא צורה ברורה יותר: אולי צריך לצפות בשימוש חוזר, אולי לשנות את המבחן, ואולי להחליט שההרחבה היא לא ההתחייבות הבאה.
להשאיר מקום לתשובה כנה
יש לזה גם צד חברתי. אם כל דוח אמור להסתיים בסיפור הצלחה, קשה לומר בקול מה עוד לא יודעים. צוות יכול ללמוד להציג ידע חלקי כאילו היה שלם.
אני רוצה את ההרגל ההפוך: מספיק בהירות כדי שמישהו יוכל לומר מה עוד לא הוכרע, בלי שזה יישמע כמו כישלון.
המטרה של סקירה היא לא להצדיק את השבוע שהיה. המטרה היא לבחור את הצעד הבא עם הבנה טובה יותר של הבעיה.
לפעמים המשפט השימושי ביותר בדוח הוא זה שאומר מה עוד צריך ללמוד.